הוועד האמריקאי לענייני ציבור ישראל (איפא"ק) פעל זמן רב על הנחת יסוד שנראית כעת מעורערת יותר ויותר: שתמיכה בלתי מותנית בישראל מייצגת לא רק ציווי מוסרי אלא גם הכרח אסטרטגי עבור הקרנת הכוח האמריקאית במזרח התיכון.

המסלול האחרון של איפא"ק חושף פחות את השאלות המוסריות סביב המדיניות הישראלית ויותר את המאבק של הארגון להסתגל לשינויים יסודיים בנוף האסטרטגי שפעם קיים את השפעתו.

במשך עשרות שנים, איפא"ק שגשג בסביבה שבה שלושה תנאים התיישרו: ציוויים של המלחמה הקרה שמיקמו את ישראל כנכס אסטרטגי נגד ההשפעה הסובייטית, קונצנזוס דו-מפלגתי אמריקאי על מדיניות המזרח התיכון, ותחרות מקומית מוגבלת בעיצוב השיח על יחסי ארה"ב-ישראל.

איפא"ק שגשג לנוכח 3 תנאים: המלחמה הקרה מיקמה את ישראל כנכס אסטרטגי נגד ההשפעה הסובייטית, קונצנזוס דו-מפלגתי בארה"ב על מדיניות המזה"ת, ותחרות מוגבלת בעיצוב השיח על יחסי ארה"ב-ישראל

כל אחד מעמודי התווך הללו, שאפשרו את שגשוג איפא"ק, נחלש באופן ניכר, וחשף את הארגון לאתגרים שאף סכום הוצאות של לובי לא יכול לטפל בהם במלואם.

הנימוק האסטרטגי ל"יחסים המיוחדים" הפך מעורפל יותר בעידן שלאחר המלחמה הקרה. בעוד איפא"ק ממשיך למסגר את התמיכה בישראל במונחים של ערכים דמוקרטיים משותפים ושיתוף פעולה ביטחוני – טיעונים אלה עומדים בביקורת כאשר שוקלים אותם מול אינטרסים אמריקאיים מוחשיים.

למרבה האירוניה, הסכמי אברהם ערערו חלק מהנרטיב המסורתי של איפא"ק על ידי הדגמה שמדינות ערב יבצעו נורמליזציה של יחסים עם ישראל על בסיס חישוביהן העצמיים לגבי דינמיקות כוח אזוריות – עם או בלי פתרון של השאלה הפלסטינית. זה מצביע על כך שהשתלבות ישראל באזור עשויה להתקדם בנתיבים שאינם דורשים תיווך אמריקאי או את צורת הסנגור המסוימת שאיפא"ק דגל בה.

קריסת הקונצנזוס הדו-מפלגתי מייצגת אולי את האתגר המשמעותי ביותר. איפא"ק בנה את המוניטין שלו על היכולת לפקד על תמיכה משני המפלגות, והפך התנגדות לעמדותיו למאמץ יקר מבחינה פוליטית.

אבל הקיטוב ההולך וגובר של הפוליטיקה האמריקאית שבר את הקונצנזוס הזה בדרכים המשקפות חילוקי דעות אמיתיים על סדרי עדיפות אסטרטגיים אמריקאיים ולא רק מיצוב מפלגתי גרידא.

דמוקרטים צעירים יותר, במיוחד, מפקפקים האם תמיכה בלתי מסויגת בממשלות ישראליות משרתת אינטרסים או ערכים אמריקאיים, בעוד קולות מסוימים מימין מטילים כעת ספק בהתחייבויות לסיוע חוץ באופן רחב יותר.

כאשר איפא"ק אישר למעלה מ-100 מכחישי בחירות ב-2022, הוא חשף ארגון המתעדף רווחים טקטיים לטווח קצר על פני שמירה לטווח ארוך על אמינות דו-מפלגתית.

הנימוק האסטרטגי ל"יחסים המיוחדים" התערפל. בעוד איפא"ק ממשיך למסגר את התמיכה בישראל ב"ערכים דמוקרטיים משותפים" ושת"פ ביטחוני – זה נשקל מול אינטרסים אמריקאיים מוחשיים

הופעתם של ארגונים חלופיים כמו J Street הכניסה תחרות אמיתית למה שהיה פעם שוק מונופוליסטי של רעיונות. בעוד איפא"ק מזלזל בקבוצות אלה כשוליות, קיומן משקף אמת עמוקה יותר: כבר אין עמדה "פרו-ישראלית" יחידה שזוכה לכבוד אוטומטי.

במקום זאת, ישנן חזונות מתחרים כיצד ניתן לכייל תמיכה אמריקאית כדי לקדם הן את הביטחון הישראלי והן את האינטרסים האמריקאיים הרחבים יותר בפוליטיקה האזורית. הפלורליזם הזה, למרות שהוא לא נוח לאיפא"ק, עשוי לייצר תוצאות מדיניות המתואמות יותר עם מעורבות אמריקאית בת קיימא באזור.

הסכסוך בעזה חשף עוד יותר את הפגיעות של איפא"ק. ההגנה הרפלקסיבית של הארגון על מבצעים צבאיים ישראליים, ללא קשר לחוכמתם האסטרטגית או להשלכות ההומניטריות שלהם, העמידה אותו בניגוד עם פלחים הולכים וגדלים של דעת הקהל האמריקאית, כולל יהודים אמריקאים.

זה יוצר בעיה אסטרטגית: אם תמיכה מקומית הופכת לאילוץ על גמישות מדיניות, אזי האפקטיביות של הלובי באפשור מדיניות זו הופכת למגבילה את עצמה. כוח, אחרי הכל, חייב להיות לגיטימי כדי להיות בר-קיימא.

אולי באופן המשמעותי ביותר, איפא"ק מתמודד עם האתגר שארגוני לובי חד-נושאיים רבים נתקלים בו: העולם המשיך הלאה.

ארגונים חלופיים כ-J Street הכניסו תחרות למה שהיה פעם שוק רעיונות מונופוליסטי. בעוד איפא"ק מזלזל בקבוצות אלה כשוליות, קיומן משקף אמת: כבר אין עמדה "פרו-ישראלית" אחת שזוכה לכבוד אוטומטי

למזרח התיכון כבר אין את אותה מרכזיות בחשיבה האסטרטגית האמריקאית שהייתה לו פעם. תחרות עם סין, המלחמה באוקראינה, קיטוב מקומי, ואתגרים כלכליים – כולם מתחרים על תשומת לב ומשאבים.

בסביבה זו, טיעונים ליחסים מיוחדים ולהמחאות פתוחות נושאים פחות משקל מאשר בעבר. השאלה היא לא האם ישראל חשובה, אלא האם היא חשובה מספיק כדי להצדיק את הצורה והרמה המסוימת של התחייבות שאיפא"ק דוגל בה.

זה לא אומר שהשפעתו של איפא"ק קרסה או תיעלם. לארגון יש משאבים כספיים משמעותיים, קשרים עמוקים בקונגרס, ופעולה מתוחכמת. אבל הוא פועל כעת בסביבה שבה כבר לא ניתן להניח את הדומיננטיות שלו, שבה ניתן לשמוע קולות חלופיים, ושבה ההנחות האסטרטגיות שפעם העלו אותו מעל הפוליטיקה הרגילה כבר לא זוכות לכבוד אוטומטי.

השאלה העמוקה יותר היא האם האתגרים של איפא"ק משקפים כיול מחדש בריא של מדיניות המזרח התיכון האמריקאית לכיוון מסגרת מבוססת-אינטרסים יותר, או שמא הם מייצגים שחיקה מסוכנת של תמיכה בבעל ברית בעל ערך אמיתי.

על שאלה זו לא ניתן לענות על ידי בדיקת הבריאות המוסדית של איפא"ק לבדה. היא דורשת הערכה צלולה של מה שהאינטרסים האמריקאיים באמת דורשים באזור שבו הוודאויות הישנות פינו מקום למציאות מורכבת ורב-קוטבית יותר.

טיעונים ליחסים מיוחדים ולהמחאות פתוחות נושאים פחות משקל מבעבר. השאלה היא לא אם ישראל חשובה, אלא האם היא חשובה מספיק כדי להצדיק את צורת ורמת ההתחייבות שאיפא"ק דוגל בה

מה שנראה ברור הוא שהעידן שבו ארגון אחד יכול היה להגדיר אינטרסים אלה עבור כל המערכת הפוליטית האמריקאית עבר, ואיתו, ה"בלתי-נמנע" שאפיין פעם את מעמדו של איפא"ק במדיניות החוץ.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.